הרגשתי שהחיים הם כמו פצעון מוגלתי שהתמקם לו במרכז המצח, הולך ותופח ומשתלט לי על כל הפרצוף. כואב ככל שזה יהיה, חשבתי, מישהו חייב לפוצץ אותו. ”לא חוזרים!” זרקתי לחלל האוויר, בפרץ מרדנות של מהפכן גולה. ”מ’זה??” שאל אריק. ”לא חוזרים!” חזרתי ואמרתי. ”הביתה,” הבהרתי. ”פשוט לא חוזרים!” ארבעה מילואימניקים מתבשרים לאכזבתם שעקב גיוס-יתר הם משוחררים לחזור הביתה בבוקר שלאחר הגעתם, אבל במקום זה הם מחליטים פה אחד לשמור את הביטול בסוד, לרכוש חמור ולצאת למסע בן שבועיים בארץ. במסע, הם פוגשים אנשים שברחו לקצה המדבר, או פשוט נולדו שם, ומתעמתים עם איתני הטבע ועם טבעם שלהם. הם מגלים שעל אף השוני ביניהם, השילוב של אנוכיות, קטנוניות, אגו מנופח, ועצלנות כרונית יוצר הרמוניה מופלאה שמאפשרת להם לסבול זה את זה עד ליומו האחרון של המסע, ועל הדרך לבחון את יכולתם להתמסר לחופש אמיתי, משוחרר מכבלי המציאות שהותירו מאחוריהם, ושספק אם ישמחו לחזור לזרועותיה.